התמזל מזלי, להיות חלק מקבוצה, קהילה, שהניעה והרימה בית ספר לילדיהם. בית ספר וולדורף (ברוח האנתרופוסופיה).

בכל יום מחדש אני מופתעת מה הצלחנו לעשות כקבוצה, דברים שלא נעלה על הדעת שהם אפשריים כשאנחנו לבד.

עמדנו מול מבנה בית ספר ישן, שהוזנח עם השנים. וביחד, במו ידינו, עקב בצד אגודל, כשכל אחד תורם מיכולותיו, הפכנו אותו לממלכה קסומה עבור ילדינו. או שיש לומר בהווה, עדיין אנחנו הופכים. 

בכל שנה אנחנו מצליחים להוסיף עוד כיתה, עוד פינה נחמדה בחצר, עוד ספסל נעים, עוד עץ שננטע.  

בחצר המרוצפת לבנים מקצה לקצה, חשפנו אדמה. כמה מרגש לראות היום את הילדים משחקים באדמה הזו, חופרים, בונים, יוצרים. 

הכיתות נצבעו מחדש, אבא מוכשר בנה לילדים שולחנות, אמא אחרת תפרה וילונות, אפילו סבא שעזר להתקין מנורות.

והילדים, כמובן, עבדו איתנו לאורך כל הדרך, ומקבלים שיעור לחיים, על כוחה של קהילה.